שיקום קוגניטיבי באוכלוסיית הגיל השלישי

פרופסור אברהם שוייגר - נוירופסיכולוג 

כידוע, תהליך ההזדקנות הנורמאלי מתאפיין בהאטה של תהליכי עיבוד מידע. באוכלוסיית הגיל השלישי ישנה שכיחות גבוהה של מגוון ליקויים נוירולוגיים וקוגניטיביים, כגון אלצהיימר וMild Cognitive Decline (MCI) . 

התפקוד הקוגניטיבי הנו יותר ממוח 
ניתוחים לאחר המוות מלמדים כי היקף הנזק המוחי אינו מסביר באופן מלא את התמונה הקלינית שמציגים החולים ומצביע על מורכבות הקשר בין המוח וההתנהגות. בניתוחים אלו נמצא אחוז לא מבוטל (25% Ince 2001) של אנשים שמוחם היה פגוע באופן קיצוני ואילו תפקודם הקוגניטיבי היה תקין לחלוטין. בממצאים ראשוניים ממחקרים המשווים את היעילות של תוכניות התערבות, מסתמן יתרון לטובת התערבויות הוליסטיות בהשוואה להתערבויות פרטניות: 

אימון קוגניטיבי משפר תפקודם של חולים 
בממצאים מניתוח מטא אנליטי (Sitzer et al., 2006) שהקיף 19 מחקרים. (ניתוח מטא-אנליטי הנה בדיקה סטטיסטית של מספר רב של מחקרים המשכלל את המרכיבים השונים שלהם כדי לאפשר למסקנה מוכללת) עולה כי אימון קוגניטיבי שיפר את היכולת הקוגניטיבית ואת רמת התפקוד, לא רק של בריאים, לא רק של חולים קלים, אלא אף בקרב חולים הסובלים מאלצהיימר. טיפולים לא פרמקולוגיים באוכלוסייה הסובלת מדמנציה ואלצהיימר לא בהכרח מתמקדים רק בהתערבות קוגניטיבית ספציפית, אלא בעקרונות מנחים הנוגעים בראש ובראשונה באינטראקציה בין המטפל-המטופל והתייחסות לצרכיו הספציפיים ולמערכת המשפחתית הייחודית שלו. כיום ישנה נטייה לבסס מודלים התופרים "חליפה טיפולית" ייחודית יותר, שתתאים לצרכי החולה ותאתר את האופן בו הליקויים הללו מוצאים ביטוי בחיי היום יום שלו. 

למידה ככלי התערבות 
התפקיד של התערבות בצורה של למידה הוא לאפשר לחולה לבסס תחושה של מסוגלות וחוללות עצמית טרם ההתמודדות עם הקשיים. החולה הוא חלק ממערכת חברתית ומשפחתית והצלחת הטיפול תלויה גם באינטראקציה בין החולה ומטפליו העיקריים. התייחסות להיבט זה וההכשרה של קרובי המשפחה מאפשרת לאמץ סגנון התמודדות אשר יתאים לצרכי החולה. אוירה טיפולית הנשענת על עקרונות הוליסטים של טיפול קוגניטיבי בעירוב התערבויות חברתיות-משפחתיות אלה נקשרת גם לשינויים מוחיים (כגון העלאת רמת הדופמין ואקטיבציה של "מעגל העונג") אשר קשורים להגברת המוטיבציה והיענותו לטיפול. 

הקשר בין אימון ולמידה לרמת הפלאסטיות של המוח 
כמו כן, האימון הקוגניטיבי ככל הנראה מעורר תהליך של פלאסטיסיות מוחית (התארגנות מחדש ברמה נוירו-אטומית) אשר בתורו משליך על תהליכים קוגניטיביים נוספים (כלומר: הכללה). הרציונל להתאים לחולים הסובלים מדמנציה פעילויות אשר קשורות לתהליכי ההתפתחות של פיאז'ה הוליד ניסיון לעשות שימוש בשיטת "מונטסורי", שיטה שפותחה עבור ילדים והתמקדה בהבניית סביבת למידה עצמאית. Giroux et al. (2010), השתמשו בגישת "מונטסורי" בקרב אוכלוסייה הסובלת מדמנציה בינונית עד חמורה. הם התאימו לחולים פעילויות המתאימות ליכולות הקוגניטיביות שלהם מתוך כוונה להעצים את הביטחון העצמי ולאפשר להם חוויה של הישגיות. המחקר הראה השפעה חיובית על מצב הרוח הנצפה ורמת ההשתתפות של החולים בפעילויות אלה. 

הגישה ההוליסטית לוקחת בחשבון את סביבת חיו של החולה 
בגישה ההוליסטית מודגש הצורך בהתייחסות מערכתית לצרכים הייחודיים של החולה ומשפחתו. במסגרת התערבויות אלו, כלול גם אימון קוגניטיבי ספציפי (כגון מטלות לשיפור ביכולת הקשב והזיכרון) לצד שכלול של מיומנויות חברתיות, פסיכותרפיה פרטנית ( (CBT והתייחסות למערכת המשפחתית של החולה. למשל, Tsolaki et al. (2009), בחנו את היעילות של מודל הוליסטי מסוג זה בקרב אוכלוסייה שסובלת מ MCI ומצאו כי התוכנית שיפרה את היכולת הקוגניטיבית והתפקוד היומיומי של החולים. דוח דומה לזה ניתן לראות במחקר של Belleville מ-2007, אך עם השפעה על הזיכרון ולא על יכולות אחרות. 

ביקורת מתודולוגית 
מובן שאפשר לבקר חלק מהמחקרים על בסיס מתודולוגי (למשל, מספר מצומצם של נבדקים, חוסר ב-follow-up לטווח ארוך, אינטנסיביות נמוכה וקצרה מדי של ההתערבות. אפשר גם לטעון (במידה מסוימת של צדק) שחוקרים נוטים לפרסם רק מחקרים עם תוצאות חיוביות, אך יש גם מחקרים שאינם מראים שיפור עם טיפול קוגניטיבי, אך הם מועטים לעומת אלה המראים שיפור (ראה מטא-אנליזה של Sitzer). התמונה העולה מהמחקרים לא שונה מאלו המתקבלות, למשל, ממחקרים על יעילות תרופות שונות, כמו אלו בשימוש יומיומי בבתי חולים ובתי אבות. למשל, טיפול תרופתי בדיכאון הינו נפוץ ביותר בבתי אבות ובמרכזים של האוכלוסיה הבוגרת. עם זאת, מחקר חדש הראה שיפור של 62% של תרופות אלה לעומת פלצבו (Psychopharmacology (Berl). 2010 Dec 22 de Menezes et al., ), והחוקרים עדין ממליצים על טיפולים תרופתיים אלה. עוד דוגמא היא השימוש הנפוץ בריטלין בילדים עם ADHD, כשרמת היעילות המוערכת היא בכ-70% מאוכלוסיה זו. אך בניגוד לטיפול התרופתי הנ"ל, הטיפול הקוגניטיבי, גם כשאינו יעיל, איננו מזיק, בהשוואה לתרופות. 

לסיכום, 
קשה מאד לבצע מחקרים מדויקים על יעילות טיפול בבני אדם, על פי המודלים המחקריים בפיזיקה או כימיה, וקל יותר גם לבקר אותם. כמו כן, אי אפשר לצפות ל100% יעילות לאור כל הגורמים והמשתנים באוכלוסיית בני אדם המגיעה לטיפול. עם זאת, ישנם מספיק מחקרים המצביעים על יעילות טיפול קוגניטיבי אפילו באוכלוסיה של אנשים עם אבחנת דמנציה ועם MCI, כדי להצדיק התערבות כזו, כפי שניסיתי להראות למעלה. וכאן עולה שאלה אתית: האם העובדה שטיפול מסוים אינו מוכח כיעיל ל- 100% מאוכלוסיית מבוגרים עדין, אלא רק, נאמר, ב-60% מאוכלוסיית מבוגרים עם MCI, צריכה למנוע טיפול כזה, כשאין עדין דרך לקבוע מראש מי יפיק תועלת מהטיפול ומי לא?  

btn
השאירו פרטים וקבלו
24 שעות חינם
בתוכנה לאימון המוח!

btn

 
השאירו פרטים וקבלו 24 שעות התנסות חינם בתוכנה לאימון המוח!
שלח